קהלת א׳–ב׳: חיפוש משמעות בעולם של הבל

השיעור עוסק בפרקים הראשונים של ספר קהלת, השייך לספרות החוכמה במקרא. הדובר בוחן את ערך העמל האנושי ואת האפשרות למצוא תכלית קבועה בחיים. הרעיון המרכזי הוא שהעולם מתואר כהבל, אך בתוך כך מתגבשת המלצה ליהנות מן הדברים הפשוטים כמתנת האל.

דמותו של קהלת וסוגת הספר

ספר קהלת נכלל בספרות החוכמה, כלומר באותם חיבורים מקראיים העוסקים בהתבוננות על החיים, במוסר מעשי ובשאלות על תכלית האדם. בפתיחה נכתב: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים" (קהלת א, א). הזיהוי כבן דוד מלך בירושלים מציב את הדמות במסגרת מלכותית וחכמתית, אך עיקר הספר הוא קולו של חכם הבוחן את המציאות. קולו של קהלת מייצג חוכמה ביקורתית שאינה מסתפקת בפתגמים מוכנים.

קהלת אינו נביא המעביר דבר ה׳ ישיר, ואינו מחוקק המציג מצוות חדשות. הוא מתבונן, שואל, בודק ומסיק מתוך הניסיון האנושי. לכן הספר משלב שאלות קיומיות עם תיאורים מן הטבע ומן החברה. השם קהלת משמש הן את הדובר והן את הספר עצמו.

ההבל וריקנות העמל

המושג המרכזי בפרקים אלה הוא הבל. במקורו הוא אד או נשימה קלה, ולכן הוא מתאר דבר שאינו נתפס, אינו נשאר ואינו מבטיח תועלת קבועה. הפתיחה "הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב) אינה אומרת שהעולם אינו קיים, אלא שהוא חולף וחסר תכלית נצחית. הכפלת המילה הבל אינה מקרית; היא מבקשת להראות שההבל מקיף את הכול.

מיד לאחר מכן שואל קהלת: "מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר הוא עמל תחת השמש" (קהלת א, ג). יתרון הוא רווח קבוע, ערך שנשאר או תועלת שאינה מתבטלת. הביטוי תחת השמש מציין את העולם הארצי שבו חי האדם. קהלת טוען שהעמל אינו מקנה יתרון, כי האדם אינו יכול לקחת את פרי עמלו עמו, והמוות מבטל את הקשר בין המאמץ לבין תוצאותיו.

מחזוריות הטבע מול חיי האדם

כדי לחזק את טענת ההבל, קהלת מתבונן בטבע. הוא מתאר את מחזוריות הטבע: דור הולך ודור בא, והארץ עומדת לעד. השמש זורחת, שוקעת ושבה למקומה; הרוח הולכת דרומה וסובבת צפונה; כל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא.

התיאור מדגיש שהטבע פועל במעגל קבוע, אך גם במעגל זה אין חידוש של ממש. קהלת מסיק: "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). האדם חולף, וזכרו אינו נשאר לעד; לפיכך גם חייו נראים כהבל לעומת העולם המתמשך. קהלת מוסיף שכל הדברים יגעים, העין אינה שבעה מלראות והאוזן אינה מתמלאה מלשמוע.

העמל והזיכרון

קהלת אינו מסתפק בטענה שהאדם מת; הוא מדגיש גם שהזיכרון נמחק. בפרק א נאמר שאין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים לא יהיה זכרון עם הבאים אחריהם. כלומר, גם אם מעשי האדם נראים חשובים בזמנם, הם עלולים להישכח מדורות מאוחרים יותר.

תובנה זו מעמיקה את ההבל, כי היא פוגעת גם בתקווה להנצחה. האדם אינו יכול להבטיח ששמו יישאר או שפועלו ימשיך להשפיע. לכן העמל אינו רק קשה וחולף, אלא גם חסר ערובה לכך שמישהו יזכור אותו. הזיכרון נתפס אפוא כערך חשוב, אך גם הוא אינו בשליטת האדם.

בחינת החוכמה והסכלות

קהלת בוחן גם את החוכמה עצמה. בפרק א הוא אומר כי נתן לבו לדעת חוכמה ודעת, אך מצא שגם זו היא "רעות רוח". הסיבה היא שריבוי חוכמה מרבה כאב: מי שמבין יותר, רואה יותר את חוסר התכלית ואת המגבלות של האדם.

בפרק ב הוא משווה חוכמה וסכלות. הוא רואה שיש יתרון לחוכמה על הסכלות כיתרון האור על החושך, אך גם החכם וגם הכסיל מתים. לכן גם החוכמה אינה מבטיחה יתרון נצחי, אף שהיא עדיפה מן הסכלות בחיי היומיום.

ניסוי העושר והתענוגות בפרק ב׳

בפרק ב קהלת מתאר ניסוי אישי רחב. הוא אומר בלבו לבוא בבשרו ביין, ולמשוך את לבו בתענוגות, כדי לבדוק אם יש בהם טוב. הוא בונה בתים, נוטע כרמים, עושה גנות ופרדסים, חוצב ברכות מים להשקות יער. הניסוי אינו רק רשימת נכסים, אלא בדיקה שיטתית של השאלה מה באמת מועיל לאדם.

הוא גם קונה עבדים ושפחות, צאן ובקר, כסף וזהב, זמרים וזמרות, ו"תענוגות בני האדם". לאחר שהשיג כל אלה, הוא פונה אל לבו לראות את כל עמלו. המסקנה היא: "והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש" (קהלת ב, יא). רעות רוח היא רדיפה אחר דבר שאינו מספק, כמי שמנסה לתפוס רוח.

שנאת החיים לנוכח המוות והשכחה

בפרק ב קהלת מגיע לשיא המשבר. הוא רואה שכל עמלו וחוכמתו יימסרו לאדם שבא אחריו, ואין לדעת אם אותו אדם יהיה חכם או סכל. מכאן נולד הביטוי "ושנאתי אני את החיים" (קהלת ב, יז), המבטא דחייה של החיים לנוכח חוסר השליטה בגורל העמל. השנאה אינה בהכרח משאלת מוות, אלא ביטוי למבוי סתום קיומי.

קהלת אינו מתאר רק פחד מן המוות, אלא תסכול מכך שהמוות והשכחה מבטלים את ההבדל בין החכם לכסיל. שניהם מתים, ושניהם עלולים להישכח. לפיכך גם החוכמה וגם העושר אינם מספקים מענה שלם.

השמחה בדברים הפשוטים כמתנת האל

בתוך ההבל מתגבשת מסקנה מעשית. קהלת אומר שאין טוב באדם כי אם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו (קהלת ב, כד). האכילה, השתייה וההנאה מן העבודה אינן מוצגות כבריחה, אלא כטוב אפשרי בתוך עולם מוגבל.

קהלת מדגיש שגם היכולת הזאת היא "מיד האלוהים". האדם אינו יוצר את השמחה בכוחו בלבד; היא ניתנת לו כמתנה. לפיכך ההמלצה אינה מבטלת את ההבל, אלא מלמדת כיצד לחיות בתוכו: להכיר במגבלות, ליהנות מן הרגע, ולראות בטובה שבחיים מתנה. השמחה אינה מוצגת כמצווה חדשה, אלא כהכרה בטוב שניתן.